רש"י על נזיר מ״ג

1 בבית - אמאי חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה:

2 אלא אמר ר"א צירף ידו - כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה:

3 משום טומאה איכא משום ביאה ליכא - ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין:

4 צירף גופו - לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו:

5 והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא - משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא ביאה עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי:

6 אלא אמר רבא הכניס ידו כו' - אלא היכי משכחת לה כגון דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים:

7 ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה - כו':

8 כגון שנכנס - לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל':

9 ת"ר לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות - מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות והאי קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר:

10 רבי אומר לא יטמא להם במותם עד שימות - והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן:

11 משמעות דורשין - דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות אע"ג דעסיק ביה לא הוי מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו:

12 ור"ל אמר גוסס איכא בינייהו - דלמאן דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דקי"ל גיטין דף כח. רוב גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו' ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר אבל בגוסס לית לן בה:

13 אבל מיטמא - בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא:

14 הא מיבעי ליה להאי סברא - במותם אין מטמאין אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם:

15 א"כ - דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר להחלו שמע מינה תרתי:

16 מיתיבי אדם - הכי הויא רישא דברייתא בהעור והרוטב:

17 מגוייד - חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו מטמא וקשיא לר"ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור:

18 לא קשיא לענין טמויי - הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל:

19 אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו - אע"פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מיטמא דאמר קרא לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו אבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו:

20 בפקתא - בבקעה:

21 דערבות - שגנבים ולסטין מצוין שם:

22 ופסקו גנבי לרישיה ה"נ דלא יטמא - בשביל שהוא חסר:

23 א"ל - ממת מצוה קא מייתית לי שאני התם כיון דלית בהדיה אלא הוא לחודיה קאי גביה כמת מצוה דמי:

24 והשתא י"ל באחריני מיטמא - כדאמרינן לקמן לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אביו לא כל שכן:

25 והא אית ליה ברא - ואילו הוה קורא ליה אב הא עני ליה איהו ולא הוי ליה מת מצוה:

26 מיתיבי ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא - כשהיא שלימה:

27 ואינו מיטמא לאבריה - שאם נפרד ממנה אבר בין בחייה בין במותה אינו מיטמא לה לפי שאין אדם מיטמא לא לה ולא על א' משאר קרובין על אבר מן החי' לפי שאינו יכול להחזירו לכמות הוא מתחילה וה"ה נמי לאבר מן המת שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש:

28 אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ה"ג מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא - כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה ואפ"ה היה מותר ליטמא לה וה"ה לאביו אע"ג דהוא חסר ואינו שלם וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא:

29 לא ההיא ר' יהודה היא - דסתם סיפרא רבי יהודה היא ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי בכהאי גוונא:

30 דתניא וה"ג ר' יהודה אומר לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו אבל הוא חוזר על עצם כשעורה מאביו - כלומר לאיבריו הוא דאינו מיטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי כיון שנחסר במקצת שוב אינו מותר ליטמא בו וספרים שכתוב בהן לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא מדתני רב כהנא בסמוך אף כל שכל גופו תלוי בו כגון רוב בנינו ורוב מנינו הוא דמיטמא אבל לא לאבר אחד ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה ועוד לא אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם ר' יהודה הכי דהא לא קתני לה הכי אלא כדגרסינן לה אנן לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה כו':

31 והתני רב כהנא בר"א - כלומר בברייתא דר' אליעזר בן יעקב:

32 כזית נצל - נצל ליחה היוצא מן המת שפורש ממנו ואין נצל אלא לשון הפרשה כמו שמתרגמינן ויצל אלהים בראשית לא ואפרש יי' מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפ' כ"ג ונזיר נזיר דף נ.:

33 והתני רב כהנא בברייתא דר"א בן יעקב לה מיטמא בגופה שלם ולא לאחד מאבריה פרט לכזית מן המת כו' שאינו מיטמא לה:

34 יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת כו' - הואיל ואתה אומר כן שאינו מיטמא לאברים:

35 כשהוא אומר - אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקיים ירך אחת וברוב מניינה כגון קכ"ה איברים הימנה שיכול ליטמא: